מן הפך אל הפחד

הנס הגדול ביותר של עם ישראל הוא שהינו עם מתעד וזוכר.

כל ההיסטוריה היהודית המפוארת מבריאת העולם ועד ימינו הייתה בסכנה אם בימים שלפני הטכנולוגיה של ימינו בה אנו מתעדים כמעט כל דבר בחיינו לא היו מגילת קלף וכלי כתיבה שאפשרו למשה רבנו לקיים את ציווי הבורא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"- כלומר את התורה.

גם העולם התורני העשיר שעולה מדפי התלמוד היה בסכנת שכחה – אם רבש"ע לא היה מביא לעולם את רבי יהודה הנשיא מסדר המשנה – שהעביר את התורה שבעל-פה לתורה שבכתב כדי שלא תשכח לדורי דורות.

וגם המועדים שמעשירים את לוח השנה היהודי שלנו- מחייבים אותנו לזכור. אך מה לעשות שמאז האירוע הראוי לציון – יש כאלה שמנסים לגרום לנו לשכוח. ולא רק לשכוח- אלא גם לשנות את עיקר הזיכרון – ולהחליף את נס פך השמן – בנס קפה לצד סופגניה במילוי שלבטח לא היה בתכנון בימי המכבים.

המאבק על זהותה היהודית של המדינה- לא החל בימינו אלה, וכנראה שעוד ימשיך להתנהל מעל דפים מרושתים או כתובים- אבל לפחות על דבר אחד אין עוררין: מה שמופיע בכתובים ועובר במסורת היהודית היה בעבר- וחי עמנו בהווה- גם אם יש בקרבנו כיום מתייוונים מודרניים- המעוניינים להפוך את משמעות החנוכה למאכלים סמליים בלבד- ולחוויות שעיקרן ריקון הארנק לטובת הגוף- במקום למלא את הראש במחשבות רוחניות על נס החנוכה.

ואני לא יכול שלא לתהות: ממה הם כל-כך מפחדים? איך הגענו במרוצת הדורות מנר מצווה ותורה אור לנר קרטון על הראש, סופגניה בכל יד- וזהו- חנוכה נגמר. והרי ברור לגמרי שיש לנו שמונה ימים לחשוב על הנס הזה- ועל משמעותו.

ואולי מה שצריך לחשוב עליו זה איך התורה ולומדיה- שמשולים לנרות המפיצים מצוות וחכמה המתפשטת כאור גדול וכשריפה בשדה קוצים- הפכו במרוצת השנים בעיני אוהדי תרבות יוון למשמעות הנסתרת של שיר הילדים הידוע: באנו חושך לגרש?

נכון שאסור ללמוד תורה לאור נרות החנוכה- אך הצרה היא שלפעמים גם מי שמדליק אותם היום "רק בשביל הילדים" לא מבין את משמעות החנוכיה ככלי להפצת אורה שנמשלה לתורה ולפרסום הנס- ועובדה שכל מה שצריך כדי להבין את זה באמת זה רק להסתכל בנרות- לא להעמיק במשמעותם בהתבוננות- אלא רק לראות- ולהיזכר בנס פך השמן, במקום לפחד מהחושך שמאיים לכסות את הארץ.

ואם מתמקדים לרגע במכבים- ומבינים מול מה נלחמו- ברור שעלינו לשבח ולהעדיף את ההתנהגות היהודית של יהודה המכבי על פני גישת ה-"כוחי ועוצם ידי" של אנטיוכוס היווני- שאפילו הפילים הגדולים שלו- לא הצליחו להזיז ממשימתם את המכבים שנלחמו על הזכות לשמור על יהדותם ואמונתם- ואפילו המציאו משחק שיסחרר את עיני היוונים בפתחי מערות- שנקרא סביבון- ומרוב שיצאו ליוונים העיניים מסחרור הסביבון ואותיותיו- לא הבחינו שהילדים במערה לומדים תורה.

אבל היום- הדלקת הנרות המשפחתית הפכה לטקס אכילת לטקס (כלומר לביבות לקוראינו שאינם דוברי אידיש שוטפת), וסופגניות מלאות בכל טוב- אבל מה עם מה שמעבר לזה- מה בא אחרי הסופגניה?(ולא, זה לא כדור נגד צרבת). מצער לומר שכמעט שום דבר. הרבה ילדים בישראל כיום לא למדו את הגמרא בשבת מאי חנוכה- ובשבילם אלו ימי שמחים ומלאי אור- אך לא מעבר לזה.

ואם כבר מדברים על תוכן שנמצא רק בסופגניה- זכור לי שלפני כמה שנים היה ניסיון להפעיל בישראל רשת לממכר סופגניות אמריקאיות המכונות דונאטס – עם ציפוי מיוחד וחור באמצע. אני לא הופתעתי שהרשת הזו פשטה את הרגל די מהר- כי ידוע שהישראלים אוכלים סופגניות רק שמונה ימים בשנה – וגם אז- בלי חור באמצע. אז מה זה? גם סופגניות כל השנה – וגם בלי מילוי ועם חור? בושה!

אז על זה שבסופגניה אין תוכן- אנחנו מוחים ולא מבינים. אבל על זה שימי החנוכה עוברים על רבים מילדי ישראל בלא תוכן אמיתי רק בגלל שהחברה של ימינו מפחדת מיותר מדי אור, וחלקים ממנה אף רואים באלה המסתנוורים מדי יום מאור התורה אנשים בטלים, מיושנים, וכאלה שאינם נושאים בעול עם הציבור- ועל כך אין מוחה וזועק בכל שנה! בגלל המעבר האיטי מן הפך- אל הפחד והחשש מפני האור האמיתי.

אז בואו נחליט בימי החנוכה האלה- להרבות את אור התורה ולהעלותו על נס החנוכה- ואפילו אם רק מעטים בתוכנו מבינים אותו- נאמין שממש כמו המכבים בכוחם ללמדנו איך כמו בימים ההם גם בזמן הזה- כל אחד הוא אור קטן – וכולנו צוק-סליחה-אור איתן!

• רוצים לבקר את מבקר המדינה? שלחו מייל ל- [email protected]